איך להישאר עם לב פתוח בעולם שמציף אותנו שוב ושוב?
האישה הגיעה אל הננה בלי להודיע מראש.
היא נסעה שעות ארוכות, וכשסוף סוף יצאה מהמכונית, אפילו לא סגרה את הדלת כמו שצריך.
הננה ראתה אותה מתקרבת מהמרפסת.
היא הלכה מהר, אבל לא נראה שהיא ממהרת לאנשהו.
היא נראתה יותר כמו מישהי שבורחת כבר הרבה זמן ממשהו שנוסע יחד איתה, בתוכה.
-ננה, היא אמרה כשהגיעה- אני כבר לא יכולה יותר.
הזקנה לא שאלה מה קרה.
רק הצביעה על כיסא.
האישה התיישבה ואז התחילה לדבר.
בהתחלה לאט ואחר כך, כאילו סכר בתוכה נשבר.
היא דיברה על המלחמות שהיא רואה בכל יום דרך הטלפון.
על הילדים שמתים.
על אנשים שנאלצים לעזוב את הבתים שלהם.
על השריפות, רעידות אדמה, אסונות טבע.
על הנהרות המזוהמים.
על ההרים שנחצבים ונפערים כדי להוציא מהם מינרלים.
על ממשלות שמבטיחות להגן על החיים, ובאותו זמן חותמות על אישורים שמאפשרים להרוס אותם.
היא דיברה על החברים שלה שכבר מותשים.
על משפחות שכמעט לא יושבות עוד יחד.
על שיחות שמסתיימות בוויכוחים פוליטיים.
על אנשים שחיים באותו בית, אבל כל אחד מביט במסך אחר.
היא דיברה על העבודה.
על החשבונות.
על החדשות.
על התחושה שהכול דחוף.
-כל יום אני מנסה להיות מעודכנת -היא אמרה-. אני מנסה לעזור. אני מנסה לעשות משהו. אבל ככל שאני יודעת יותר, אני מרגישה יותר גרוע.
הנאנה הקשיבה.
האישה המשיכה:
- אם אני מפסיקה לקרוא חדשות, אני מרגישה אשמה.
אם אני קוראת, אני מרגישה מיואשת.
אם אני נחה, אני מרגישה שאני מפקירה את מי שסובל.
ואם אני ממשיכה ככה, אני מרגישה שאני עומדת להישבר.
הננה עדיין שתקה.
בסוף האישה אמרה:
-אני חושבת שהעולם חולה.
הננה הרימה את מבטה.
-כן.
התשובה הפתיעה את האישה.
היא ציפתה שהנאנה תנחם אותה.
שתגיד לה שהכול יהיה בסדר.
אבל הנאנה פשוט חזרה ואמרה:
-כן. יש דברים בעולם שלנו שחולים מאוד.
ואז היא קמה.
-בואי.
הן הלכו אל הגינה.
הנאנה החזיקה סל קטן ביד.
היא התכופפה ליד צמח עגבניות.
אחד הענפים היה מלא בעלים צהובים.
היא גזמה אותו.
אחר כך ניגשה לצמח אחר וסידרה בעדינות את האדמה סביב השורשים שלו.
האישה הסתכלה עליה.
-נאנה… אני אומרת לך שאני מרגישה שהעולם מתפרק.
-שמעתי אותך.
הזקנה המשיכה לעבוד.
אחרי כמה רגעים היא שאלה:
-את רואה את הצמח הזה?
-כן.
-הוא חולה.
האישה הסתכלה על העלים.
-כן.
-אז מה אני עושה?
-מטפלת בו.
-בדיוק.
הנאנה לקחה מעט אדמה בידיה.
-אני לא יושבת מולו כל היום וחוזרת ואומרת: "אתה חולה, אתה חולה, אתה חולה".
האישה חייכה מעט.
-אבל את גם לא מעמידה פנים שהוא בריא.
הנאנה הנהנה.
-בדיוק.
הן התיישבו מתחת לעץ.
עברו כמה דקות בלי לדבר.
לבסוף הנאנה אמרה:
-הדור שלך חשוף לכאב של העולם כולו.
האישה הביטה בה.
-בתוך בוקר אחד העיניים שלך יכולות לראות מלחמה, שיטפון, רצח, יער שעולה באש, משפחה שנעקרה מביתה ועוד עשרים עוולות שונות.
היא עצרה לרגע.
-אבל הלב שלך עדיין בגודל של לב אנושי.
האישה הורידה את הראש.
-אז מה אני אמורה לעשות? להפסיק להסתכל?
-לא.
הנאנה הנידה את ראשה.
-את צריכה ללמוד לראות, בלי למסור את כל הכוח שלך למה שאת רואה.
האישה לא הבינה.
הנאנה הצביעה על האדמה.
-יש שלושה דברים שנפגעו עמוק מאוד בתקופה הזאת.
היא לקחה שלוש אבנים.
הניחה את הראשונה לפניהן.
-המשמעות.
הניחה את השנייה.
-הקשר.
ולבסוף את השלישית.
-והאדמה. המקום שאנחנו שייכים אליו.
האישה שתקה.
הנאנה נגעה באבן הראשונה.
-הרבה אנשים כבר לא יודעים בשביל מה הם חיים.
הם עובדים, מייצרים, קונים, רצים, מפרסמים, צורכים עוד ועוד מידע…
אבל לא יודעים את מה החיים שלהם משרתים.
היא הרימה את האבן השנייה.
-וגם את הקשרים שלנו אנחנו מאבדים.
יש לנו מאות אנשי קשר, אבל לפעמים כמעט אין לנו למי להתקשר כשהלב נשבר.
אנחנו יודעים מה קורה בצד השני של העולם, אבל לא תמיד יודעים מה עובר על השכן שלנו.
אחר כך היא החזיקה את האבן השלישית.
-והתרחקנו מהאדמה ומהמקום.
אנחנו אוכלים בלי לדעת מי גידל את המזון.
שותים מים בלי לדעת מאיזה הר הם מגיעים.
חיים על אדמה שאנחנו לא מכירים את השם שלה, את המחזורים שלה ואת הפצעים שלה.
האישה נשמה עמוק.
-אז אני לא משתגעת.
הנאנה חייכה.
-לא.
-את מרגישה בתוך הגוף שלך מחלה שהיא גם קולקטיבית.
אבל את צריכה להיזהר.
כי להרגיש את הכאב של העולם לא אומר שאת צריכה לשאת את כולו על הכתפיים שלך.
האישה התחילה לבכות.
-אבל יש כל כך הרבה סבל…
-כן.
הנאנה אחזה בידה.
-ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים אנשים חיים.
לא אנשים שנשרפו בתוך הייאוש.
אנשים חיים.
אנשים שעדיין מסוגלים לאהוב.
להתארגן יחד.
לבשל יחד.
לטפל בילדים.
להגן על נהר.
ללוות אדם שאיבד את ביתו.
לזרוע.
ללמד.
למחות.
לשיר.
לבנות קהילה.
האישה ניגבה את הדמעות.
-אבל כל זה נראה כל כך קטן מול כל מה שקורה בעולם.
הנאנה צחקה בקול.
-גם זה אחד השקרים של התקופה הזאת.
-איזה שקר?
-שאם את לא יכולה לשנות את העולם כולו, אז למה שאת עושה אין משמעות.
היא הצביעה על הגינה.
-אני לא מגדלת את כל המזון בעולם.
אני מטפלת בחלקת האדמה הזאת.
אבל החלקה הזאת מאכילה אנשים.
היא הצביעה על השביל.
-אני לא יכולה ללוות את כל מי שסובל.
אבל כשמישהו מגיע אל הדלת שלי, אני משתדלת להיות שם באמת.
ואז היא הצביעה אל האופק.
-וכשצריך להגן על משהו גדול, אנחנו מתאספים.
כי יש דברים שאדם אחד לבדו לא יכול לעשות.
האישה נשמה.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היא הרגישה שהאוויר מגיע עד לתחתית הריאות שלה.
-אז איך אני ממשיכה מכאן?
הנאנה אספה את שלוש האבנים.
והניחה אותן בידיה.
-כל בוקר תשאלי את עצמך שלוש שאלות.
היא נתנה לה את האבן הראשונה.
-מה נותן לחיים שלי משמעות היום?
את השנייה.
-איזה קשר אני צריכה לטפח?
ואת השלישית.
-על איזה מקום, אדמה או חיים אני נקראת לשמור?
האישה הביטה באבנים.
-ומה עם שאר העולם?
הנאנה הצביעה אל השמיים.
-העולם ימשיך להיות עצום.
אבל את צריכה למצוא מחדש את המקום שלך בתוכו.
לא באת לכאן כדי להציל הכול.
באת לקחת אחריות על חלקת החיים שהופקדה בידייך.
האישה נשארה זמן רב והביטה באדמה.
לפני שהלכה, היא עזרה לנאנה להשקות את הגינה.
אחר כך הן קטפו עגבניות.
הכינו אוכל.
בערב הגיעו שני שכנים.
אחר כך הופיעה ילדה.
ומאוחר יותר מישהו הביא לחם.
ובלי לשים לב, האישה עברה כמה שעות בלי להסתכל בטלפון.
לא מפני שהעולם הפסיק להיות חשוב לה.
אלא מפני שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא שוב הייתה בתוכו.
לפני שנפרדו, הנאנה אמרה לה:
-כשאת מרגישה שאת כבר לא יכולה לשאת את העולם, אל תנסי להחזיק אותו חזק יותר.
חפשי את האדמה.
חפשי את האנשים שלך.
חפשי את מה שבאמת מבקש את הטיפול שלך.
כי פעמים רבות הייאוש מתחיל כשאנחנו מאמינים שאנחנו לבד מול משהו גדול מדי.
והתקווה מתחילה כשאנחנו נזכרים שאנחנו שייכים.
לאדמה.
לקהילה.
לסיפור.
וגם לאחריות.
האישה הכניסה את שלוש האבנים לכיס.
וחזרה הביתה בלי להרגיש שהעולם השתנה.
אבל משהו אולי חשוב יותר כן השתנה.
היא כבר לא הסתכלה על העולם מבחוץ.
היא מצאה מחדש את המקום שלה בתוכו.
עוד מיומן המסע
סיפורים ותובנות נוספות שאולי ירגשו אתכם
